ניכור הורי

לאור העובדה, שמספר לא מבוטל של בני זוג, בוחרים לסיים את מערכת הזוגית שלהם, ולהמשיך בדרך חדשה, הרי שהמשפחה כולה ניזוקה, וגירושין נחווים כמשבר.

אתן לכם טעימה ממקרה, שנתקלתי בו בקליניקה שלי. זוג שהגיע אלי, ולהם יש חמישה ילדים. אחת מהבנות הגיעה אלי לאימון בגלל קשיים רגשיים שהיא חווה בהיותה מאותגרת קשב.  תוך עבודה איתם התברר כי האישה בגדה בבעלה במשך שלוש שנים, וכן הבחור אתו בגדה, אף הוא ניהל רומן מתחת לרדאר, ואשתו הייתה בהריון בתקופת הבגידה.

הפגיעה בבעל כמו גם בילדים מהרגע שהתגלה הרומן, ועד ההגעה לגירושין, הייתה קשה. האב האשים את האם בבגידה, הרגיש מושפל, ופגוע, ובמקום לטפל בפגיעתו, האשים את האם. כתוצאה מכך, הבת הבכורה החליטה לנתק את הקשר עם האם, והילדים האחרים אף הם לא מסכימים לפגוש את בן הזוג החדש של האם, וכך התחיל הניכור ההורי.

הזוג הזה שהגיע אלי, הוא רק אחד מתוך זוגות רבים, שלא מצליחים להתגבר על משבר אמון.

 במקרה שהצגתי, ודובר בקליניקה, התברר כי הבת הבכורה הושפעה מאוד, מתגובת האב שמתוך תחושת המשבר הקשה, דאג לגרום לילדים להתבונן על האם, כאחת שעליהם להוקיע.

על פי ההערכות, כאחוז אחד מהילדים, ובני הנוער בארה"ב ,סובלים מניכור הורי. מעבר למצוקה שנגרמת לילדים בשל הניתוק ההורי, ניכור הורי עלול לפגוע גם לטווח הארוך.

החרדה, והכעס על ההורה המנוכר מתעצמת, והילד עשוי לפתח פוביה מפניו, כך שהקושי לחדש את הקשר, הולך וגדל ,

נשאלת השאלה, מה קורה לילדים שנחשפים לניכור הורי? התשובה היא,  שהם למעשה נחשפים לדרכי חשיבה מעוותות, נוקשות, וקיצוניות.

הם נוטים לפתח הערכה מופרזת לכוחות שלהם. מהמקום הנוקשה, מתפתח קושי להביע אמפתיה לסביבה, ולהיענות לסמכות.

למרבה הצער,  ניכור עלול גם לפגוע בתחושת המסוגלות, וכתוצאה מכך, הם יחוו שנאה עצמית, ואשמה. מחקר שעקב אחרי ילדים, שהיו חשופים לניכור הורי מצא, שבבגרותם הם סבלו מדיכאון ושנאה עצמית, בעיות בזוגיות מהגירושין, ובשימוש בסמים ואלכוהול.

אנשי מקצוע בישראל, מזהים עליה בשכיחות התופעה, ומתלבטים לגבי הדרכים המתאימות לטפל בה.

גישות הטיפול שוניות במחלוקת. יש המצדדים בגישות סמכותיות ,פסיכו משפטיות, החותרות לחידוש קשר במצב נתק, במעורבות ישירה של בית המשפט. ולעומתם יש המצדדים בגישות טיפוליות, שמתמקדות יותר בשינוי דפוסי ההורות הבעייתיים.

גורמי טיפול רבים, נרתעים מלעסוק בתחום בשל המקרים הרבים של אי ההצלחה הטיפולית. מטפלים רבים מתארים תסכול, וחוסר אונים, מכך שבמקרים רבים, יש חוסר הצלחה טיפולית, בשל חוסר שיתוף הפעולה של ההורים, והתגייסות מרצונם החופשי. ומצד שני, כאשר הטיפול מסתמך על סמכות חיצונית, אין ביטוי לרכיבים טיפוליים עמוקים ומשמעותיים, ולכן קשה לייצר שינוי בעמדות פנימיות.

המושג תסמונת הניכור ההורי, הוטבע בשנות השמונים של המאה הקודמת, על ידי פסיכיאטר אמריקאי בשם גרדנר. הוא התייחס למצבים, שבהם הילד מתנגד לקיים קשר עם אחד מהוריו, בעקבות התנהגות מסיתה של ההורה השני.

בדרך כלל על רקע הגירושין, עתירי הקונפליקט המתמשך, מתקיים מסע הכפשה נגד ההורה המנוכר, ומצד הילד מתגלה העדר רגשות אשמה. בעקבות האכזריות כלפי ההורה המנוכר,  נוצרת ההתפשטות העוינת גם למשפחה המורחבת של ההורה המתנכר.

גרדנר ראה בתופעה זו, התעללות רגשית בילדים, מצד ההורה המתנכר. הוא הציע לחלק את התסמונת לשלוש רמות. הקלה ביותר, היא יחס אמביוולנטי ביחס לביקורים  להורה המנוכר.

הרמה המתונה מתקיימת כאשר הילדים מערימים קשיים בשעות הביקור, וכמעט אינם מגלים רגשות אשם על התנהגותם הפרובוקטיבית, שנועדה לפגוע בהורה המנוכר.

ברמה החמורה, מדובר בילדים המתנגדים, באופן נחרץ ועיקש, לקשר עם ההורה המנוכר.

תופעה נוספת, המוצגת בספרות נקראת סרבנות קשה, שבה בניגוד לניכור הורי, הסירוב של הילד לקיים קשר, נוצר על רקע ממשי הגיוני, ובר הצדקה, שבדרך כלל קשור לטראומה, או פוסט טראומה, שהילד חווה במערכת היחסים עם ההורה המנוכר.

אם נחזור לניכור הורי, הרי שבו נוצרת ברית לא מובחנת פתולוגית, בין ההורה המתנכר, לילד בעקבות תהליכי הסתה אינטנסיביים ושטיפת מוח מצד ההורה המתנכר. 

ההורה המתנכר מתואר כמעודד באופן פסיבי, או אקטיבי, במודע, או שלא במודע, הזדהות של הילד עם מחשבותיו ורגשותיו. הילד למעשה, חשוף לתכני הסכסוך, עמדת קורבן, ולתמיכה באופן מילולי, ובלתי מילולי, בהתנהגותו המתנכרת של הילד, והימנעות מהפעלת סמכות, בדבר התנגדותו של הילד להיפגש עם ההורה המנוכר.

כותבים וחוקרים בתחום,  מקשרים את הניכור לחרדה של ההורים, שנובעת מתקיעות בתהליכי מובחנות, ונפרדות במשפחה. מה שקורה הוא, שבעצם בעקבות האקלים הסוער במשפחה אנשים עם רמת מובחנות נמוכה, הופכים להיות מושפעים, ומכאן שחוסר המובחנות נוטה לשחזר את עצמו,  ביחסי הורים ילדים.

על פי מחקרים שנערכו בתחום, ישנם הורים שדורשים מהילד להיות דומה להם באופן מוחלט, וכך לא מאפשרים לו להחזיק בעמדה אמביוולנטית, וגמישה. כאשר הילד מנסה לפתח נפרדות, הוא קולט חרדה רבה, מצד ההורה, ודרישה להיות כמוהו, תוך איום מפורש, או מרומז בנתק, אלמלא כן.

כמו כן, נתגלה כי במקרים רבים, ניכור הורי קשור להיסטוריה משפחתית, רב דורית של שני ההורים שחוויות ילדות של שניהם מאופיינות ביחסים סימביוטיים, או לחילופין ביחסים המאופיינים בנתק, או היעדרות ממושכת.

עוד תיאוריה בנושא, גורסת כי, קיים חוסר איזון משמעותי, בכוחות של שני ההורים, ואחד מהם פועל בצורה כוחנית בולטת, ולכן קל לילד להיות בצד של אותו הורה, על מנת לא להגיע לעימות עמו. לפי תיאוריה הזו, הילד מתנתק באופן רגשי, ומוחק כול חוויה, עם ההורה המנוכר, משכתב את ההיסטוריה מחדש, ומשמיט כול זיכרון טוב.

מודל שמתמודד עם התופעה, הינו מודל הכוח המניע, שמטרתו הוא לכוון לשינוי בהתנהלות ההורית.

המודל מניח, שלכול אחד מההורים, יש יכולת השפעה על התהליך, בעזרת הבנה, את חלקו בקושי, והכרה איך הוא מתנהג מול ההורה השני.

התוכנית הטיפולית במסגרת המודל, כוללת שלושה שלבים, המתאימים לכלל המשפחות, במצבי נתק, או ניכור.

בשלב הראשוני, נטפל באופן פרטני עם שני ההורים

בשיחות, והבנת כול צד לחוד.

 בשלב השני, הילדים יקבלו טיפול פרטני, שהכוונה היא ליצור מרחב ניטרלי, שבו אין הם צריכים לבחור באחד הצדדים, או לרצות, אלא יכולים להתבטא באופן אותנטי.

רק בשלב השלישי, הטיפול יהפוך למשפחתי, וזה יגיע רק כאשר המטפל יזהה, שכול הצדדים יכולים לשבת יחדיו. במסגרת זו, תתבצע העבודה על היחסים, ודפוסי הקשר של הילדים, עם ההורה המתנכר, שהמטרה היא להוביל לחידוש של הקשר, עם ההורה המנוכר.

לסיכום, העבודה המערכתית, מקנה חשיבות רבה להבנת הדינמיקה המשפחתית, והמניעים לניכור, וכן הבנת המוטיבציה של ההורה המתנכר, והבנת עמדתו, והתנהלותו מול ההורה המנוכר.