ידוע, כי ספורט עוזר לילדים מאתגרי קשב, היפראקטיביים. בדרך זו, הם פורקים את האנרגיה העודפת המצויה בהם, מתעלים אותה למקום טוב, ומאתגר. אך מה אם, זו הופכת לתחרות לא בריאה ומזיקה, בסופו של דבר, הן גופנית, והן נפשית.
אתן לכם דוגמה, שתמחיש למה אני מתכוונת בנושא תחרותיות בקרב אחים מאותגרי קשב.
הגיע אלי תלמיד בכיתה ה' הסובל מהפרעת קשב, מלווה בהיפר אקטיביות. הוא למעשה, פעיל בכול יום בפעילות ספורטיבית כזו או אחרת. האם עודדה אותו, ולא הבינה מה לא בסדר בכך, שהיא לא מציבה גבולות, שהרי כך הוא הוציא את המרץ שלו.
למעשה, נוצר מצב, שכול חוג שהוא חשק בו, ניתן לו וכולם הינם, ספורט אתגרי ותחרותי. התפנית בעלילה התרחשה , כאשר החלה שחיקה בברכיים שלו, מה שאילץ אותו להוריד ברמת הפעילות שלו.
פעילות ספורטיבית, היא אכן מומלצת, ותחרות מאתגרת ילדים, אך מהי המידה הנכונה שבה הורים צריכים לעצור, לשאול את עצמם, האם הם פועלים בצורה נכונה ושקולה שמקדמת את הילד ?
מה שהופך ילדים לתחרותיים יותר מהאחרים הם גורמים נוגעים ליכולת המולדות של הילד והסביבה החברתית, והמשפחתית בה הוא גדל. חלק מהילדים הם בעלי ערך עצמי נמוך, ולכן הם מנסים לפצות, באמצעות ניצחונות, הישגים, והצלחות. עבור ילדים אלה, כול הפסד או חוסר הצלחה, מערער באופן עמוק את תחושת הביטחון, והערך העצמי שלהם, ולכן הם יעשו כמיטב יכולתם, כדי להימנע מסיטואציות אלה.
סיבה נוספת לתחרויות, היא תחושת ההחמצה של ההורים לגבי הילדות שלהם, שמובילה אותם למחשבה, שדרך הילד הם יגשימו את מה שהם לא הצליחו להשיג בילדותם. בוא נודה על האמת, תחרות נמצאת בכול מקום. בפוליטיקה בספורט בעבודה בלימודים ובכול תחום אליו תפנו. אנו חיים בחברה תחרותית, והיות והחברה מעודדת השגיות, ילדים רוצים להצליח, להצטיין, ולצבור הישגים מרשימים.
השגיות, עשויה לעורר בילדים רבים, מוטיבציה סקרנות, ויצירתיות. אולם, אצל חלק מהילדים, הגבול הזה מטשטש, ולכן כישלון, היא אפשרות קשה, ומאיימת אשר מלווה במצוקה רגשית, ותסכול רב.אלה שרואים את התחרות כדרך חיים מאמינים, שתחרות בריאה טובה לילדים, שכן היא מכינה אותם לניצחונות, והפסדים בחייהם הבוגרים, וכן מפתחת בהם מיומנויות כמו, חוסן, התמדה, ורצינות.
חשוב לתת לילדים, לתרגל תסכול, הנובע מתחרות, שכן זה יעזור להם לעקוף את הרצון להפסיק, או לוותר שהדברים קשים. אחת הטענות העיקריות שהורים משמיעים היא, שיש לאפשר לילדים לחוות כישלון , שכן כישלון הוא לא דבר רע, אלא הזדמנות נפלאה. ללמוד זוהי הזדמנות לעודד את הילדים. ולעבוד קשה ולשפר מיומנויות.
במקום להתמקד בניצחון, צריך להתמקד במה שיש. כמו מספר הזריקות שהוא זרק במשחק, או כמות העבודה שהוא השקיע באימון. למרבה הצער, יש הורים שימנעו אהבה, ואישור, כאשר ילדים לא יעמדו בסטנדרטים שלהם, או יזכה בתחרות. כאשר זה קורה, הילד יכול להיכנס לפאניקה מבפנים, כי הוא מרגיש לא אהוב, ולא בטוח. הורים צריכים לשים לב, שהילד לא מנסה להרשים אותם, כי זה מהלך מסוכן, שעלול להזיק לרווחתו הנפשית. במקום זאת, על ההורה לאהוב את הילד, ללא תנאים.
ילדים כיום, עסוקים מאוד בלימודים, חוגים, משחקים, ושמירה על קשרים חברתיים. הצלחה בכול התחומים האלה, עשוי להוביל לקשיים רגשיים, והתנהגותיים, ביניהם חרדת בחינות, סרבנות ללכת לבית ספר, או חרדה חברתית, מה שיוביל לתחושה של חוסר ערך.
חשוב לזכור, שתחושת חוסר ערך, עלולה לנבוע מלקות, או ממגבלה כגון הפרעות קשב, או לקויות למידה, אך גם ממסרים משפחתיים, וחברתיים, שבהם הילד מפנים, תחושה של חוסר ערך. הצפיות הגבוהות מהסביבה. ואהבת ההורים התלויה בהישגיו, יכולה להתפתח גם ממסרים עקיפים, ומתחרות בין אחים. למשל, ילד שמקבל יחס מועדף מהוריו, או ילד שיש לו אח, שהכול מצליח לו בקלות.
ילד שלמד שכישלון, יוביל לאובדן הערכה, אהבה, ושייכות, ישקיע אנרגיות מוגזמות, בצבירת הישגים, והצלחות. מצב זה מוביל לכך, שעלינו לעזור לילד, שהינו תחרותי, יתר על המידה. דרך אחת להתמודד עם מצב זה, הוא לייצר חוויה חיובית, שהוא מפשל, או נכשל. אנו יכולים להשתמש בהומור, במשפט כמו, "חשבתי שאתה לא מסוגל להוציא שמונים במבחן". במקביל, נעודד, ונחזק תכונות, שאינם קשורות להישגים. ונשמש להם מודל לחיקוי, בכך שגם אנו נשתף אותם בחוויות, בהם פחות הצלחנו. אם ההורה בעצמו פרפקציוניסט, ולא יודע איך לפעול אחרת, הרי שהדרכת הורים במקרה זה, מאוד מומלצת.
דרך נוספת להתמודד עם קושי, זה הוא לשתף את הילד בכישלונות של אנשים מפורסמים בהיסטוריה. אנשים אלה, כדוגמת, תומס אלווה אדיסון, וולט דיסני, אלברט איינשטיין, שהגיעו להצלחה לא לפני שחוו קשיים בדרך. במהלך האימון, אני נותנת לילדים לצפות בסרטונים המציגים את הפן הזה של עבודה קשה, שמובילה להצלחה. ואם נזכיר פה אחים, הרי שהשוואות מעודדות תחרות, ופגיעה בערך העצמי, לכן כדאי להימנע מהתנהגות זו.
אז כמו אותה אימא, שהגיעה אלי להדרכת הורים לגבי בנה שמכלה את כוחו בהתעמלות מאומצת, הרי שאל לנו לשתף פעולה עם הפרפקציוניזם. עלינו לשים גבול ברור, למשך הזמן, והאנרגיות שמוקצים למטלות. האפשרות שנעניק לו. להתמודד עם כישלון. והפסד ואישור שהוא טוב כמו שהוא. ללא קשר להצלחות שלו, היא המתנה הכי גדולה שנוכל להעניק לו.
