מאז שאני זוכרת את עצמי, בכי שלי ושל אחרים, מפעיל אותי.
זה התחיל בכך, שהייתי ילדה לא בכיינית יתר על המידה, אך רגישה למתרחש בקרב בסביבה הקרובה שלי. כשבגרתי, וילדי נולדו, הבנתי שהבכי שלהם, הוא מסר שעלי לתת לו מענה, אם אני רוצה, שהם ירגישו מובנים, ואהובים. כול זה המשיך גם לקליניקה, בתור מדריכת הורים, ויועצת אישית וזוגית.
ראיתי אנשים, שמתייפחים מולי, במסגרת הטיפול. שאלתי את עצמי, עד כמה אני מבינה את שפת הבכי, שתחילתה בילדות, ונמשכת גם לחיינו כמבוגרים.
בכי הוא תגובה אנושית, אוניברסלית, חוצה עמים תרבויות, וסגנונות. הבכי מבטא עצבות, יגון, וכאב, לעיתים הוא גלוי, ומוחצן, ולעיתים מוצנע ,מוסתר וכבוש.
נחזור אחורה מספר שנים, ונגלה כי תינוק המגיח לעולם, יוצא מבטן אמו, אחרי שהוא שהה במשך תשעה חודשים, עטוף, ומוגן, ללא יכולת, או צורך, לדרוש את מבוקשו.
צרכיו הבסיסיים מתמלאים, באופן אוטומטי, על ידי האם, וסביבת הרחם.
קול בכיו מפלח את החדר, ומסמל את סוף מסע הלידה, ותחילתה של תקופה חדשה, בה הוא ילמד תקשורת חדשה.
בהתבסס על תיאורית ההתקשרות, של ג'ון בולבי ומרי אינסווארת, עולה כי התקשרות, בעיקר בחייו הראשונים של התינוק, ישפיעו על תחושת הביטחון הבסיסית של האדם, על ההערכה העצמית, והרווחה הנפשית שלו בעתיד.
ניתן לראות כי, הבכי משתנה, מבכי כאוטי המבטא דפוס בכי ראשוני בשבועות הראשונים, בהם התינוק חסר אונים, ביכולתו לווסת את עצמו בתחושת הרעב, בטמפרטורת הגוף, ובהחלפת צרכים, לבכי מאורגן, המגיח כתגובה לרצון כלשהו.
הבכי הוא ביטוי לשפה לא ורבלית, שהמענה הראשוני שנותן לה הוא מענה גופני, כאשר התינוק בוכה, בדרך כלל המטפל העיקרי, ייגש, ירים אותו, וינסה להרגיע אותו, על ידי שימוש בוויסות גופני.
במסגרת תיאורית ההתקשרות, נמצאו סגנונות שונים של התקשרות, בטוחה, חרדה, ונמנעת.
התקשרות בטוחה נוצרת, כאשר ההורה מצליח לקרוא את האותות התינוק, ויגיב להם בהתאם. בדרך זו, נוצרת אצל התינוק, תפיסת עולם, שבה הוא רואה את העולם, מגיב אליו באופן צפוי, והוא חש בעל ערך אפקטיבי בעולם. אין ספק, כי הורה שמצליח לקרוא את אותות התינוק, אף הוא חש סיפוק.
תחושות חיוביות אלה של התינוק, וההורה גורמות לכך, שהם ירצו לשוב ולהיות באינטראקציה משותפת.
בשלב זה בחיי התינוק, הבכי הוא אחד האותות העיקריים, דרכם מבקש התינוק את ההתייחסות של ההורה, שכן כאשר התינוק בוכה, הוא שואף לכך ,שההורה יגיע אליו בהקדם האפשרי, כדי לאשר ולחזק את הקשר.
אימהות שנעשות עצבניות, מכיוון שתינוקם בוכה עלולות להעביר עצבנות זו לילד, ובכך ליצור אצלו חוסר בטחון, לגבי יכולת האם לשמור עליו, מה שיוביל לסגנון התקשרות חרד.
דפוס זה, גורם לתינוק לחוש מצוקה, ומעלה את העוצמה הרגשית. הוא אינו יודע מתי יסופקו צרכיו, ומתי לא, ולכן לא יכול לסמוך על האם, מה שיצמצם את יכולת הבעת הרגשות, לצרכים שלו.
ילדים קטנים בוכים, במצבי חיים שונים, כתגובה לתסכול, לכאב פיסי, לתחושת פגיעה, ובהלה, ואף כביטוי לחוסר אונים.
יש ילדים, שתגובת הבכי שלהם מורחבת יותר. הם משתמשים בו, גם כמניפולציה להשגת רצונותיהם, מתוך למידה, שלמבוגרים קשה לעמוד בפני בכי.
ילדים שיכולים להתבטא במילים, עשויים להרבות לבכות ולא תמיד ישתמשו במילים.
חשוב לזכור, כי בכי אינו דפוס אופייני של תקשורת. בקרב ילדים, בכי עשוי להעיד על מצוקה, ובכי ממושך, עשוי להעיק, ולהכעיס את המבוגרים, שמטפלים בילד, ולכן חשוב לא להתרחק מהילד, אלא למצוא את הדרך להגיע לליבו. משפטים כמו, "כול אחד בוכה לפעמים," או "אני מחכה שתירגע כדי שנוכל לדבר", וכן מגע פיסי כמו, אחיזת יד, ושמירה על קשר עין, ללא התייחסות ביקורתית, שכן יש בהתנהגויות אלה, להפחית את השימוש בבכי.
מחקרים הראו, כי בכי יכול לגרום לאדם אחד, להציע עזרה, תמיכה, ואמפטיה, ולאדם אחר, בכי יגרום עצבנות, ויוביל לרצון להירתע, או לברוח.
רוב המבוגרים, בוכים כתגובה לסיטואציה של נפרדות, ופגיעות, כשם שקורה בינקות. הסיבה השכיחה שבגללה אנשים נוטים לבכות יותר, היא תוצאה של נפרדות, או אובדן.
על פי בולבי, קיימים שלבים, אבל, מחאה, ייאוש, וניתוק, כאשר כול שלב מאופיין בדפוס בכי אחר, בשעות הראשונות. לאחר לדוגמה השעות הראשונות לאחר ההפרדות, מופיע בכי הפגנתי, שהוא חזק ומלווה במפגן גופני, כמו גם, תשומת לב של התינוק, לכול רעש מסביבי, שיכול להעיד על הימצאות האם. אם אין עדיין איחוד עם אם התינוק, הופך הבכי, לבכי של ייאוש, ולבסוף אם ההורה לא חוזר, מגיע שלב הניתוק, המאופיין בחוסר בכי ודממה.
אם כן, קיים קשר, בין בכי, לסגנון היקשרות, שרכשנו בילדות. נמצא כי, לאנשים עם היקשרות בטוחה קל יותר להביע רגשות, ואין הם חשים צורך להדחיק אותם, או להכחיש אותם. אנשים אלה יבכו בשכיחות גבוה יותר, מאלו עם סגנון היקשרות נמנע, ואף מאלו בעלי סגנון התקשרות חרד, שכן אלה בעלי סגנון ההתקשרות החרד, נוטים לבכות בסיטואציות לא הולמות, בבכי שהוא הפגנתי, וכן לחוות רגשות שלילים, שהם בוכים.
כמו שהובהר, בכי בראשית חיינו בא לידי ביטוי בקולניות רבה, כדי לספק לנו צרכים בסיסיים, אולם ברגע שמתחילה להתפתח השפה הוורבלית, הבכי משתנה בתדירותו, ומשמעויותיו.
חשוב לזכור, כי כולנו בוכים מקטנים, ועד גדולים, אלא שבגיל המבוגר יותר, הבכי אינו רק ביטוי לרגשותינו, אלא הוא ממשיך להתקיים, ככלי דרכו אנו מתקשרים מסרים תקשורתיים, כשם שעשינו מהרגע בו נולדנו.
