הורים רבים מתקשים להבחין בין חרדה לבין תחושת פחד אצל הילדים שלהם. הם שואלים את עצמם מתי הפחד הוא חלק מתהליך הגדילה וההתפתחות הטבעית, ובאילו מקרים מדובר בחרדה.
חרדה היא ביטוי, פסיכולוגי או פיזיולוגי, של תחושת אי שקט, הנגרמת בשל מתח ודאגה, מסכנות ואיומים, ממשיים או דימיוניים.
ילדים רבים חווים פחדים תואמי גיל, כמו פחד מחושך ופחד מזרים בגיל צעיר, אך ישנם מקרים בהם הפחדים הנורמליים מקבלים ביטוי קיצוני, שפוגע בשגרת החיים, ומפריע לילדים לתפקד.
חשוב לזכור כי פחד הוא רגש טבעי השומר על קיומנו. תגובה לפחד מביאה אותנו לאחת מן האופציות הבאות: להימלט, למצוא מחסה, או להילחם. בעבר הרחוק, במצב של סכנה מיידית, למשל כאשר האדם הקדמון נתקל באיום על חייו, כמו נמר טורף, האדם היה צריך להחליט אם הוא נלחם או נמלט. בתקופתנו המצבים השתנו, אך מנגנון הפחד עשוי להמשיך לפעול גם כאשר אין סכנה קיומית.
המקור למרבית הקשיים של הילדים שלנו הוא אצלנו. התפיסה הרווחת כיום היא שהפרעות חרדה הן גנטיות. אנשי מקצוע טוענים שהטיפול כרוך בעבודה עם ההורים, יותר מאשר עם הילדים.
קיימים שלושה גורמים לחרדה: גורם תורשתי, עמדת ההורים וגורם סיבתי. חשוב לזכור כי חרדה יכולה להתפתח מאירוע טראומתי, למשל לאחר שילד נתקע במעלית או ננשך על-ידי כלב.
לרוב, חרדה נוצרת כתוצאה משילוב של מוכנות גנטית לאירוע חיים מלחיץ. כאשר ההורה מאוד חרד או מגונן, ולא דורש מהילד שלו להתמודד, זהו מתכון ליצירת חרדה, במיוחד אצל ילדים רגישים, אבל גם אצל אלה שפחות.
חרדה אצל ילדים עשויה להיות מלווה בתסמינים פיזיולוגיים כמו קוצר נשימה, דופק מואץ, תחושת מחנק, כאב ראש, כאב בטן ובחילות.
במקביל, חרדה יכולה להיות מלווה בתסמינים מחשבתיים כמו קשיי ריכוז, קשיי זיכרון, מחשבות דאגה ומחשבות טורדניות.
חשוב לדעת כי המנגנון של התקפות חרדה פועל לאורך זמן מוגבל. הגוף שלנו בנוי בצורה שבה מנגנוני פידבק פנימיים אינם מאפשרים מצב של חרדה מתמידה, ולכן חוויה של חרדה מגיעה בצורה של גל עולה ויורד בטווח של 40-20 דקות. במצב זה מי שחווה התקפת חרדה הופך דרוך בגופו.
ילד שחווה חרדה עלול להיצמד להוריו, לפתח התנהגות נמנעת (למשל לסרב ללכת לבית ספר או לצאת לטיול). הוא עלול גם להביע חוסר הסכמה להיות לבד בחדרו.
הורה צריך לדעת ליצור הבחנה בין חרדה צפויה ונורמלית בשלבים מסוימים של ההתפתחות לבין חרדה הגורמת למצוקה רבה, או מפריעה באופן שוטף לפעילויות היומיומיות של הילד.
ילדים חרדתיים ייטו לתפוס אירועים שליליים, שהסבירות להם נמוכה, כאירועים שהסבירות להתרחשותם גבוהה. הם ייטו לפתח תסמינים גופניים, או ייטו לברוח ממצב שמעורר מצוקה, כמו הימנעות מללכת לחבר או ללכת ברחוב. במקרים אחרים, הם יפתחו תלות בהוריהם, כמקור הרגעה, ויתקשו לתפקד בלי ההורים.
להורה בגילאים צעירים יש השפעה מכריעה על החרדה אותה מפתח הילד, ולכן בעיית החרדה אותה מפתח הילד תכלול לא רק אותו, אלא גם את הוריו, שכן הסביבה הטבעית היא ההורים, ובכוחם לסייע בהפחתתה או להחריף אותה.
מאחר שלהורים חלק נכבד בהתפתחות ילדם ובסביבתו, הם מהווים דמויות מפתח בחיי הילד, להם יש את היכולת להקל על בעיית החרדה, ולסייע בהתמודדות מוצלחת. מצד שני, הם עלולים לגרום להמשך קיומה של החרדה, להחרפה, ואף להנצחתה, אם לא יידעו לפעול נכון.
אמירות כגון: "אתה תינוק", "אתה פחדן" והטפות לאומץ לב כמו "אתה בן, תהיה גיבור" לא מהוות מקור תמיכה, ולא מקרבות את הילד להתמודדות, אלא להיפך, ללא היכולת לקבל ולהכיל את החרדה, נוצרת בעיה גדולה יותר, הילד מרגיש לא מובן. מה בעצם קרה כאן? הגבול של ההורה נחסם לקבלת המסר, ולהבנת הצרכים של הילד. ההורה למעשה חודר לגבול של הילד, וקובע עבורו איך הוא מרגיש וחושב, והילד עלול לתפוס את תגובת ההורה כביטול זכותו לחוות רגש משל עצמו.
לעתים, ההורים מתחלקים בתפקידים, אחד מההורים קשוח, והשני מגונן. חלוקת תפקידים שכזו יכולה להביא לשיתוק הדדי של המערכת ההורית, ולהנצחת בעיית החרדה.
הילד שפונה להורה שלו נתון בלחץ רגשי רב, כיוון שהוא מבקש מההורה שיגן עליו מהאיום, ויפעל להקטנת הסבל. ההורה צריך לפעול בצורה תומכת, אך לא מגוננת.
בתפקידו כהורה תומך, על ההורה לאפשר לילד להתחבר לכוחותיו ולהתמודד עם הבעיה, בהדרגה, בכוחות עצמו. ההורה יבין כי הילד עדיין לא מסוגל להתמודד בכוחות עצמו, ולכן יש צורך בתמיכה של ההורה שתוביל את הילד להתמודדות עצמאית.
הנכונות לקבלת הסבל של הילד היא תנאי הכרחי להורה, כדי להיות מסוגל לתמוך בילד. על ההורה להימנע מעמדה מאשימה, ולהושיט לילד נחמה ועידוד.
תפקיד ההורה כתומך כולל שני רכיבים חשובים. האחד, דרישה מהילד לתפקד, והשני הכלת החרדה. המטרה היא לשמור על הגבול האישי של ההורה ועל הגבול האישי של הילד. מכאן, שהורה לא צריך למהר ולהגיב בהגנה מיידית כלפי הילד, שכן הגנת יתר תהפוך את הילד ליותר חלש ותלותי. הגבול של ההורה יאפשר לילד להביע את רגשותיו, ולהיעזר בהורה כדי להשיג רוגע.
במקרים רבים, החרדה של הילד מציפה את ההורה, והוא מוצא עצמו פועל בצורה אימפולסיבית. הורה המנסה לגרום לילד החרד להתגבר על החרדה או הורה שנבהל מכך שיש לו ילד רגיש, ובתגובה עוטף אותו, סביר מאוד, שיוביל לכך שהילד יאמץ דפוסים של הימנעות וחרדה רבה יותר.
אם הילד בוכה, לא יכול לישון במיטה שלו, מדווח על מצוקה, שואל המון שאלות, נלחץ מכל דבר, נמנע, מתבייש ומסתגר, הרי שיש פה בעיה.
אפשר להבחין בילד עם בעיות חרדה כבר בהיותו תינוק, אם שמים לב לטמפרמנט שאיתו הוא נולד. התנהגויות כמו בהלה מרעשים והיצמדות להורים יתר על המידה עשויות להצביע על כך.
בהמשך, בגיל הגן, יהיו ילדים שיימנעו מפעילויות מסוימות כמו לקחת חלק בפעילות חברתית או הבעת פחד מבובות. כמו כן, עשויה להופיע התנהגות כפייתית של נטילת ידיים לעתים קרובות, או דאגה לניקיון.
בכל מקרה, האחריות על הטיפול בחרדה חלה על ההורים. בשלב הראשוני על ההורים להבין שיש בעיה, ולא להיכנס לפאניקה, אבל להיות אקטיביים, ולא לומר, לא נורא, זה יעבור עם הזמן.
העבודה הנכונה עם ילד חרדתי מבוססת על עקרונות טיפול התנהגותי קוגניטיבי. החלק ההתנהגותי בטיפול מבוסס על חשיפה וביצוע תרגילים. כמו כן חלק גדול מהטיפול יתבצע בעזרת הדרכת הורים. לדוגמה, הורים לילד חרדתי שקשה לו להישאר בימי הולדת של חברים צריכים לנקוט בשיטה של חשיפה מדורגת. בהתחלה אחד ההורים יבוא אתו למסיבת יום ההולדת ויישאר איתו. בפעם הבאה יישאר חלק מהזמן ויילך לחכות ברכב. בדרך זו הם עוזרים לו להתמודד בהדרגה, ולא מפעילים כוח, וגם לא מוותרים לו כשהוא בוכה. תפקיד ההורים, אם כן, הוא למצוא את הדרכים להוביל את הילד להתמודדות מוצלחת עם המציאות – בגן, בבית הספר, באירועים חברתיים ובכל סיטואציה שבה הילד צריך להיות ולהתמודד.
