דעה הרווחת בקרב הציבור בישראל ובמדינות רבות אחרות, דעה המעוגנת בתיאוריות, בחוקים,
בתפיסות חברתיות ובהתנהלות גורמים רבים בחברה על ממסדיה היא כי זהותו המגדרית של אדם, תואמת את מינו הביולוגי של האדם. כלומר, בין הרכיב הביולוגי, הנתון מראש, של האדם, לתפיסתו, לאיזה מגדר הוא שייך. בקרב רובם הגדול של האנשים החיבור אכן קיים. אישה היא נקבה אשר, תופסת את עצמה כאישה, גבר הנו זכר אשר תופס את עצמו כגבר. רכיב זה בזהותו של האדם נתפס, כרכיב בלתי ניתן לשינוי ולערעור.
לעתים אין הדבר כך. לעתים אדם אשר נולד כזכר, מפתח עם מהלך חייו או אפילו מתחילתם, תודעה
מגדרית של נקבה, ואדם אשר נולד כנקבה מפתח תודעה מגדרית של זכר. תופעות מסוג זה קרויות בשם כולל סינדרום הפרעת זהות מגדרית, או דיספוריה מגדרית, המתייחסות לכל אותם מצבים בהם מתקיים חוסר התאמה בין הגוף הפיזי, צורתו ומבנהו, לבין התחושה הפנימית המתייחסת למגדר העצמי של האדם.
תודעה מגדרית השונה ממינו הביולוגי של האדם, תוביל אותו, פעמים רבות, לרצות לחולל שינוי במינו הביולוגי בכדי להתאימו לזהותו המגדרית.
למעשה, הזהות המינית שלנו מורכבת מארבעה ממדים.
הראשון שבהם הוא המין הביולוגי שקובע האם אני זכר או נקבה.
הממד השני, הינו הזהות המגדרית. כאן מדובר בממד חברתי, הכולל את התחושה של כול אחד מאתנו, אם הוא גבר או אישה.
הממד השלישי, הינו תפקיד המגדר, שהכוונה היא לחברה שמכתיבה לנו את התפקידים, וההתנהגויות המצופים מגברים ונשים. מה נחשב גברי, ומה נחשב נשי, מדובר ברעיונות שעוברים שינויים חברתיים במהלך הזמן.
הממד הרביעי הוא הנטייה המינית, המתייחסת לסובייקט שאליו אנו נמשכים, מבחינה ארוטית, רגשית ואינטימית.
ההכרה של כול אדם לגבי זהותו מתחילה מלידה באמצעות תהליכי חברות המסרים, שאליהם הוא נחשף בבית, בגן, בבית ספר, ובכול מקום שהוא נמצא, ואלה הם מסרים הטרונורמטיבים.
בסקר שנערך בשנת 2017 נמצא כי 4.5% מהאוכלוסייה האמריקאית, זיהתה את עצמה כלהט"בית.
בדו"ח מטעם מדינות האיחוד האירופאי באותה שנה צוין, שההערכות לגבי גודל האוכלוסיה הלהט"בית, משתנות כפונקציה של מה שנמדד. אם הנטייה המינית מוגדרת על פי זיהוי עצמי, התנהגות מינית, או משיכה מינית.
בישראל מקורות מסוימים מעריכים 4%-10% מהאוכלוסייה הנשית מזדהה כלסבית. חשוב לציין כי אין כול נתונים באתר האגודה הלטבית, משום שהממשלה מעכבת דגימה, באמצעות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
חשוב לציין כי, קיימים מספר גישות שמסבירות מה מקור הנטייה המינית.
הגישה הראשונה היא גישה ביולוגית, שמסבירה כי מדובר בגורמים גנטיים, הורמונליים ותהליכים נוירו התפתחותיים.
הגישה השנייה, היא הבניה חברתית, הטוענת שנטייה מינית ומגדרית יכולים לבוא לידי ביטוי בצורות, ובדרכים שונות. מתוקף זה הם מדברים על הצורך לראות, איך החברה מתייחסת לנושא.
הגישה השלישית טוענת כי נטייה מינית, היא אובייקטיבית, מולדת.
תהליך ההבנה שאדם הוא להט"ב, יכול להתרחש בגיל ההתבגרות, ויכול גם להתרחש בגיל מבוגר יותר. מן המחקרים כי בנים ובנות מתחילים להכיר בשונות, סביב גיל תשע, ולקראת גיל שש עשרה לרוב תהיה קבלת זהות להט"בית.
פסיכולוגית אוסטרלית, בשם ויויאן קאס, הצביעה על שישה שלבים בהתפתחות.
השלב הראשון הוא שלב של בלבול בזהות. השינוי מתחיל כאשר המתבגר מבין שהאינפורמציה בנושא הלהט"בי רלוונטית עבורו, ולכן הוא מתחיל לתייג את מחשבותיו ורגשותיו, כבעלי מאפיינים של להט"ב.
בשלב השני הקרוי השוואת זהויות, המתבגר מקבלת את האפשרות, שיתכן שהוא להט"ב, ואז הוא מתחיל לבחון את ההשלכות של הדבר. להבדיל מהשלב הראשון שבו הוא התמודד עם חוסר הקבלה העצמית שלו כלהט"ב, בשלב זה הוא מתמודד עם חוסר הקבלה החברתית, שנובעת מהרגשתו שהוא שונה מחבריו, ממשפחתו ומהחברה בכלל.
בשלב השלישי המכונה, סובלנות בזהות המתבגר, שמקבל את האפשרות שהוא להט"ב, מכיר בצרכיו המינים, חברתיים ורגשיים, והוא פנוי ומפנה אנרגיות וזמן, להשקיע בצרכים אלה.
בשלב הזה, השוני בינו לבין ההטרוסקסואלים, נעשה בולט יותר, והוא מחפש את חברתם של הלהט"בים האחרים.
בשלב הרביעי, שהוא שלב קבלת הזהות. המתבגר מרחיב את קשריו עם הקהילה הלהט"בית, שהרי השאלות ששאל קודם נענו, והוא יודע לאן הוא שייך.
בשלב החמישי, המכונה גאווה בזהות, המתבגר מתקרב יותר לקהילה הלהט"בית, ומוצא פחות עניין בקהילה ההטרוסקסואלית. העולם למעשה, הפך להיות מחולק לשניים, אלו ששייכים לקהילה, והאחרים שלא, אולם חיים אלה, מחייבים התמודדות יומיומית עם החברה ההטרוסקסואלית, ועם חוויות הומופוביות, שמגבירות את תחושת התסכול, והניכור מהחברה. הכעס, והגאווה מובילים את הנער או הנערה להיות פעיל, למען שינויים חברתיים, שהוא מוצא לנכון לעשות.
השלב האחרון והשישי הקרוי, סינתזה בזהות, מתרחש כאשר המתבגר מפתח מודעות לכך, שהתפיסה של הם ואנחנו, שבה כול ההטרוסקסואלים נחווים כשליליים, ואילו הלהט"בים כחיוביים, וזו אינה מתיישבת עם המציאות, ומשם מגיעה השלמה עם ההטרוגניות של החברה.
ניתן לומר בבירור, כי תקופת המעבר בין מגדרים היא לרוב תקופה לא קלה, תקופה שבה החברה מתקשה בזיהוי האדם הטרנסג'נדר, כאחד משניים כגבר או אישה. כל עוד אין בנמצא סממנים ברורים המשייכים את האדם למגדר, ההשתלבות בחברה תהיה קשה, ולעיתים אף בלתי אפשרית.
טקס מעבר, חייב להתחיל קודם כול בסביבה הקרובה של האדם, המשפחה הקרובה שלו בעיקר ההורים להכיל את השינויים שהוא עובר, ותהווה לו מסגרת לתמיכה רגשית, גם אם הוא לא טרנז'נדר, אלא עדיין מתלבט לגבי זהותו כהומו או לאישה כלסבית. בהמשך יהיה צורך במובן זה לתת מענה לתהליכים פיזיים לשינוי מין, אם דרך התערבויות כירורגיות ניתוחים, נטילת הורמונים גבריים או נשיים.
