מאז שנת 2000 חשופה אוכלוסיית הדרום בארצנו, לירי רקטות ופצמ"רים מעזה. כתוצאה מכך, תושבי האזור המורכבים, מתושבי קיבוצים, מושבים, ותושבי עיירות פיתוח, חווים פציעה פיסית, ונפשית רבה, וכן פגיעה ברכוש. בשנים האחרונות, הירי התרחב, ומגיע כמעט לכול אזור.

ימים קשים אלה, לא פוסחים על אף אחד מאתנו, ואי אפשר להתרגל למציאות, שבה העורף של המדינה לא מוגן, כמו גם אזורים אחרים, עלינו להיות חזקים בימים אלה למען ילדינו, ולכן עלינו לפעול לפי הכללים, אך גם להבין את העולם הרגשי של הילדים שלנו, שבתקופה זו עשוי להתערער.

 ראשית, חשוב מאוד לוודא, שכול בני הבית מכירים את המרחב או החדר המוגן.

כאשר נהיה בנסיעה עם הילדים, הרי שעלינו לעצור את הרכב ולשכב תוך כדי שאנו מגנים על הראש  עם הידיים.

אם אנו נמצאים בשטח פתוח עם הילדים, ננהג בצורה דומה, נשכב ונגן על הראש.

אם אנו נוסעים עם הילדים בתחבורה ציבורית, חשוב נדע כי עלינו להתכופף מתחת לקו החלונות, ולהגן על הראש, תוך שהנהג עצר את האוטובוס.

במקרים בו הצלחנו להגיע לאזור מממוגן, נצא ממנו אחרי 10 דקות, באם לא ניתנה הוראה אחרת.

אין ספק, כי בזמן האזעקה, האירוע מייצר תחושות מורכבות, ולא פשוטות, בקרב ההורים, וזו בתורה משפיעה על תגובת הילדים.

בני אדם מגיבים בשלושה צורות בסיסיות, לחימה, מנוסה, או קפיאה במקום. אלה תגובות, שהגוף מייצר, והן מתרחשות אצלנו ללא שליטה.  גם אצל הילדים שלנו, הם מתרחשים כמו אצל המבוגרים.  לכן אם הילד שלי קופא במקום, בגיל שהוא כבר יכול להגיע למרחב המוגן, אך מפחד, הרי שעלי להרים אותו. לחילופין, אם יש ילד שבורח מיד, הרי שאלך אחריו. מכאן עולה מסקנה ברורה, כי כול הורה, צריך להכיר את הילד שלו.

חשוב להקדים ולומר, כי גם אם אנו אנשים חרדיים זה לא אומר, שיש פגם ביכולת ההורית שלנו. אם ההורה מוצא את עצמו, מגיב בחוסר שקט, רעד, או בכי, עדיף להתייחס לזה בטבעיות, ולהזכיר לעצמנו ולאחרים, שאלה תופעות טבעיות.

עלינו לזכור, כי שהות במחיצת ההורים, ובני המשפחה, מסייעת מאוד לילדים, בהתמודדות עם פחדים, וחרדות, ולכן ההורה יעניק לילד, תחושה של אהבה, חיבה, בטחון, ויציבות  בכך, שיחבק אותו, וישוחח אתו על המצב, בהתאם לגילו כמובן,  וכן ישחק אתו. בנוסף, על ההורה לשים לב לצרכים הגופניים של הילד כמו, שתייה, אכילה, ושינה מספקת.

בבתים רבים, ההורים צופים בחדשות במשך שעות רבות, כדי להיות מעודכנים במתרחש. בדרך זו, חלק מהם מרגישים, שהם משיגים סוג של שליטה על המצב, שהרי כולנו יודעים, שידע זה כוח, אך לא במקרה הזה.

מהדורות החדשות רוויות בתמונות קשות, והילדים שחשופים למראות  אלה, ולתגובות ההורים, עלולים לחוש במתח וחרדה.

המטרה שלנו בתקופה מתוחה זו, היא לספק לילדים הסברים מעוררי ביטחון כמו "אני כאן כדי לשמור עליך" יש לנו צבא חזק ביותר, שמגן עלינו" "כיפת ברזל פה להגן עלינו, אנו מוגנים פעמיים!"

מאוד חשוב, שההורה ישוחח עם הילד על המצב, ויענה על שאלות, תוך התאמת השפה, לגיל הילד, ותוך גילוי רגישות, לאופי הילד.

במקרה, והילד שואל שאלות, הרי שעלי לתת לו מידע ולא להתעלם ממנו, כדי לעזור לו להבין, מה קורה סביבו. למעשה כבר בגיל שלוש, אני יכולה להסביר לילד, שהאויבים שלנו זורקים עלינו טילים, ואנחנו במלחמה, אך אדגיש את זה שיש לנו צבא ששומר עלינו.

ילד  בגיל שבע עשוי לשאול שאלה כמו, "האם אפשר למות מהטילים?" אנחנו לא נשקר, אך נדגיש במסר שלנו, כי האויב שלנו לא יודע לכוון טוב, ושיש לנו את כיפת ברזל, וצבא חזק .   

היכולת של הילד לבטא רגשות שליליים חשובה ביותר, כמו גם הקדשת תשומת לב חיובית, שאינה קשורה ליכולת שלו, להתגבר על פחדיו, שכן במקרים רבים, ההורים מנסים להגן על הילד בשתיקה שלהם ולדעתי זו אסטרטגיה שגויה, שכן מניסיוני בקליניקה, הגיע אלי מטופל עם זכרון ילדות טראומטי, מאחת ממלחמות ישראל, בהם הוא נלקח למקלט בגיל חמש, האימא שהייתה לבדה ובעצמה הייתה לחוצה, לא דיברה אתו כלל, והוא הרגיש חוסר אונים גדול, במקלט בעל האור המעומם, שכן לא הבין, ושנים רבות אחרי האירוע, היה לו כעס כלפי אמו, שלא הסבירה לו מה מתרחש סביבו, .

אם הילד בגיל צעיר קשור לבובה, או לבעל חיים, הרי שנדאג לקחת אותו אתנו לממ"ד.

ישנם מספר רב של אנשים, שיתקשו לשבת ולנשום אך תרגול  מיינדפולנס, שפירושו חיבור לרגע  הזה כאן ועכשיו, יכול להקל על המצוקה של המבוגרים, והילדים כאחד. כדי לבצע תרגיל זה עלינו לעצום עיניים, ולנשום שלוש נשימות עמוקות, ואז לשחרר את האוויר בהדרגה. בשלב השני, נדמיין שאנו במקום כפיי עם סבתא, עם ההורים בים, או עם חברים. כשהגענו למקום האחר, נעבור לשלב הבא ונדמיין כי בתוך הלב שלנו, יש כפתור, שאפשר לסובב אותו, להגדיל את תחושת הרגש הטובה. נרצה להגדיל את התחושה הטובה, אז נכפיל את כמות הרגש. נמלא את הגוף שלנו, בצבע שנבחר. אפשר בשלב זה, לשאול את הילד איזה צבע, הוא בוחר. הצבע שבחרנו יצא מאתנו, וימלא את כול העולם. נניח את הידיים על הלב, נמשיך לנשום, ובמקביל נתרכז בעוצמת הרגש, ובצבע.

שסיימנו את השלבים האלה לא נשאר לנו אלא לחבק את הילד שלנו בשלווה ובאמונה שהדברים יסתדרו. 

זכרו הורים יקרים, כי אתם מפרשים לילד את המציאות, ודרך העיניים שלכם הילד יירגע או יהיה בלחץ לכן הקפידו אמירות מרגיעות, והתנהגות שקולה.